יב כסליו, תשפב16/11/2021
פרופסור שליניומן היתה מאושיות יהדות תוניסיה בארץ...
פרופ' אסתר שלי ניומן כבר לא איתנו. כך ארצה לזכור אותה חייכנית ומלאת שמחת חיים בתמונה שביקשה שנצלם אותה אוחזת בסל תוניסאי בביקור שערכנו עם 'הפדרציה התוניסאית העולמית בישראל' במושב גילת (2015). וכאשר המנחה הסביר כי שמו של המושב לקוח מפסוק בישעיהו: " פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן" היא בחיוך לחשה באוזני: לנו כילדי המושב ניתן הסבר אחר, אלה הם ראשי תיבות: 'גאולת ישראל ליהודי תוניס'.
במושב זה, שהוקם בשנת 1949 על ידי עולים מתוניסיה, אסתר גדלה. כבר מילדותה רשמה ותיעדה סיפורים עממיים מפי נשות המושב, חומר גלם יקר מפז שהיה הבסיס למחקריה הראשונים. משם נסקה לפסגות האקדמיה כחוקרת תרבות, תקשורת ופולקלור, חלוצה וסוללת דרך עבור רבים. לימים, ראשת המחלקה לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית.
את אסתר הכרתי בראשית 2015, בקורס שלימדה 'סיפורי חיים' בסיומו הגעתי למשרדה מותשת משנה של כיתות רגליים במסדרונות האוניברסיטה, בחיפוש אחר מנחה שיאות ללוותני במחקר מ"א בנושא הכתב הרהוט, מועלאק. אוזניי מצלצלות מסירובים ודחיות, ועיניי כבויות ממבטי הביקורת והפלבול שהופנו לעברי, למשמע נושא המחקר ההזוי שבו בחרתי.
אסתר שאלה אותי שתיים שלוש שאלות על הנושא, שכלל לא הייתה בקיאה בו, ולאחר שעניתי בצחצוחי לשון וידע, היא נפנתה לשוחח על נושאים אחרים לגמרי. ליבי גווע. בתום הפגישה שהתארכה הרהבתי עוז ושאלתי: "ונושא הכתב העברי הרהוט של יהודי המגרב שבו התחלנו - מעניין אותך להנחות אותי?"
"בוודאי!" היא אמרה "זה נושא מרתק!"
וכך שנת 2016 הוקדשה למחקר שהיה בבחינת הליכה במדבר בארץ לא זרועה. פרופ' אסתר שלי ניומן ליוותה ועודדה, סייעה בהתוויית הדרך, גיבתה אותי בבחירותיי, ואפשרה לי חופש לפרוש כנפיים לצד תחושת קרקע מוצקה מתחת לרגליי. ועם זאת היא לא וויתרה לי ודרשה ממני להפוך כל אבן עליה פסעתי בדרכי.
המחקר הוגש וזכה בשבחים ולעניין רב, ויום למחרת אסתר כבר הייתה שם לדרבן אותי להרחיבו כמחקר דוקטורט, וכך אכן היה. ואני נשאבתי למחקר הכתב מועלאק חצי-קולמוס, העולה כתמר ומשתרגים סנסיניו.
ואסתר, כמנחה שותפה, כחברה, שקראה גם את סיפוריי שמאוד התחבבו עליה, עד השבוע האחרון עודדה אותי לשנס מותניים ולהביא את מחקר הדוקטורט לגמר.
נחמץ ליבי שהיא לא תראה בסיומו.
פרופ' אסתר שלי ניומן הייתה חוקרת מרתקת, חדשנית, מעמיקה, דקת הבחנה, פותחת עיניים וכנפיים לעמיתיה ולתלמידיה.
רוח גדולה. אבידה גדולה.
ביום חמישי ליווינו אותה בדרכה האחרונה.
במושב זה, שהוקם בשנת 1949 על ידי עולים מתוניסיה, אסתר גדלה. כבר מילדותה רשמה ותיעדה סיפורים עממיים מפי נשות המושב, חומר גלם יקר מפז שהיה הבסיס למחקריה הראשונים. משם נסקה לפסגות האקדמיה כחוקרת תרבות, תקשורת ופולקלור, חלוצה וסוללת דרך עבור רבים. לימים, ראשת המחלקה לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית.
את אסתר הכרתי בראשית 2015, בקורס שלימדה 'סיפורי חיים' בסיומו הגעתי למשרדה מותשת משנה של כיתות רגליים במסדרונות האוניברסיטה, בחיפוש אחר מנחה שיאות ללוותני במחקר מ"א בנושא הכתב הרהוט, מועלאק. אוזניי מצלצלות מסירובים ודחיות, ועיניי כבויות ממבטי הביקורת והפלבול שהופנו לעברי, למשמע נושא המחקר ההזוי שבו בחרתי.
אסתר שאלה אותי שתיים שלוש שאלות על הנושא, שכלל לא הייתה בקיאה בו, ולאחר שעניתי בצחצוחי לשון וידע, היא נפנתה לשוחח על נושאים אחרים לגמרי. ליבי גווע. בתום הפגישה שהתארכה הרהבתי עוז ושאלתי: "ונושא הכתב העברי הרהוט של יהודי המגרב שבו התחלנו - מעניין אותך להנחות אותי?"
"בוודאי!" היא אמרה "זה נושא מרתק!"
וכך שנת 2016 הוקדשה למחקר שהיה בבחינת הליכה במדבר בארץ לא זרועה. פרופ' אסתר שלי ניומן ליוותה ועודדה, סייעה בהתוויית הדרך, גיבתה אותי בבחירותיי, ואפשרה לי חופש לפרוש כנפיים לצד תחושת קרקע מוצקה מתחת לרגליי. ועם זאת היא לא וויתרה לי ודרשה ממני להפוך כל אבן עליה פסעתי בדרכי.
המחקר הוגש וזכה בשבחים ולעניין רב, ויום למחרת אסתר כבר הייתה שם לדרבן אותי להרחיבו כמחקר דוקטורט, וכך אכן היה. ואני נשאבתי למחקר הכתב מועלאק חצי-קולמוס, העולה כתמר ומשתרגים סנסיניו.
ואסתר, כמנחה שותפה, כחברה, שקראה גם את סיפוריי שמאוד התחבבו עליה, עד השבוע האחרון עודדה אותי לשנס מותניים ולהביא את מחקר הדוקטורט לגמר.
נחמץ ליבי שהיא לא תראה בסיומו.
פרופ' אסתר שלי ניומן הייתה חוקרת מרתקת, חדשנית, מעמיקה, דקת הבחנה, פותחת עיניים וכנפיים לעמיתיה ולתלמידיה.
רוח גדולה. אבידה גדולה.
ביום חמישי ליווינו אותה בדרכה האחרונה.
